אחרי ששקע קצת האבק – סיכום 5 שבועות בשביל ישראל

IMG_20170929_064836

אחרי שבוע מנוחה שקע קצת אבק היום-יום והשרירים הכואבים כבר נרגעו, אפשר לעשות קצת סיכומים. לאחר שנה של אימונים יצאתי להליכה ב"שביל ישראל" על מנת לבדוק את היכולת הפיזית והנפשית שלי ללכת לבד 30 ק"מ ביום, וכך הלכתי את 1000 הקילומטרים של שביל ישראל בחמישה שבועות, כולל 4 ימי מנוחה. אפשר לומר שעמדתי בתוכנית באופן מלא וסיימתי את ההליכה כמעט בדיוק לפי התוכנית, כאשר בפועל ויתרתי על יום מנוחה אחד וויתרתי על העלייה לחוד עקב. לעומת זאת הוספתי כחצי יום הליכה בכניסה לירושלים בתוואי החדש של השביל.
רוב הדרך בשביל בחרתי ללכת לבד, לישון רוב הזמן בשטח ולאכול בעיקר מזון יבש לבישול מהיר. כל זאת במטרה לתרגל את התנאים שצפויים לי בהליכה בשביל ה- PCT. התרמיל והציוד היו רגילים, זאת אומרת יותר כבדים ופחות איכותיים ממה שאני מתכנן למסע האמיתי. בחרתי בנוסף ללכת בלי מקלות כדי לחזק יותר את הרגליים, מתוך הנחה שלדברים טובים מתרגלים מהר ולא תהיה לי בעיה ללכת עם תרמיל יותר נוח ויותר קל, וללכת עם מקלות הליכה שיורידו את העומס מהברכיים והרגליים.
חודש שלם הלכתי לבד ורק בשבוע האחרון מצאתי שותפים שתוכנית ההליכה שלהם התאימה לשלי. מבחינה מנטאלית הניסוי עבר בהצלחה ולא הייתה לי בעיה ללכת ולהיות לבד בתנאי לינת שטח ואוכל בסיסי בלבד. מבחינה פיזית התוכנית שבניתי לקחה אותי לקצה גבול היכולת שלי. במסגרת האימונים שעשיתי בשנה האחרונה הלכתי מרחק מצטבר של כ-4000 ק"מ והגעתי ליכולת ללכת יומיים רצוף 50 ק"מ עם תרמיל במשקל 10 ק"ג. נראה שבזכות אימונים אלה יכולתי לעמוד באתגר שהצבתי לעצמי, אבל דרגת הקושי במדבר והעייפות המצטברת היו הרבה מעבר למה שציפיתי. בהליכה מדן ועד ערד הכול היה "קל" לפי התוכנית, תוואי הדרך היה נוח, העליות והירידות היו קצרות והתרמיל לא היה כבד, כי הלכתי עם מעט מים (הרבה נקודות מים בדרך). אחרי ערד התנאים השתנו – לקחתי יותר מים ובהתאם התרמיל הכביד, תוואי המסלול נהיה יותר קשה, ותוכנית ההליכה שלי התבססה על מקטעים ארוכים יותר של כ- 40 ק"מ ביום. כבר ביום השני במדבר הגוף שלי התחיל לאותת שקשה לו, ברך ימין התחילה לכאוב בירידות, קצב ההליכה ירד, העליות והירידות הפכו יותר קשות. כדי להוריד את העומס מהברך עברתי ללכת עם מקל מאולתר ועשיתי "חצי יום מנוחה" של 20 ק"מ הליכה בלבד. לאחר "המנוחה" יצאתי עם המקל לקטע של הר כרבולת שנחשב לאחד הקשים (והמסוכנים) בשביל כולו. התכוונתי להגיע באותו יום עד אזור שדה בוקר, רק תוספת קטנה של כ- 13 ק"מ. כנראה שקושי ההליכה על שפיץ הכרבולת יחד עם הכאב בברך גרמו לי להתקדם לאט מהמתוכנן כך שלמרות שהתחלתי ללכת עם אור ראשון הגעתי לחניון חוד עקב לאחר שירד החושך. הברך פחות כאבה אבל כל השרירים שסביבה היו תפוסים מהמאמץ, את המקל שכחתי מאחור באחת העצירות והמשכתי ללכת בלעדיו עד חניון חוד עקב. למזלי תפסתי טרמפ עם פקח של רשות שמורות הטבע עד למדרשת שדה בוקר שבה התארחתי אצל דלית אנגלמאייר (טחנאי) ליום מנוחה והתאוששות לו הייתי זקוק מאוד, והיה גם האחרון לפני אילת. דלית, שהיא פיזיותרפיסטית ותיקה ומנוסה בדקה את הברך הכואבת וקבעה שאין פגיעה בברך ושאני יכול להמשיך ללכת. היא נתנה לי תרגיל קטן ופלאי שהעלים את הכאב מהברך ואפשר לי להשלים את המשך המסע עד אילת. לאחר המנוחה בשדה בוקר יצאתי לקטע הארוך ביותר שתכננתי, 50 ק"מ הליכה עד מצפה רמון. עם אור ראשון ב- 6 בבוקר יצאתי לדרך והגעתי למצפה רמון ב- 20:30 אחרי שהלכתי 13 שעות נטו. לאחר הליכה מאומצת הספקתי להגיע לתצפית על מכתש רמון ממש באור השקיעה והנוף היה מרהיב. לאחר שירד החושך המשכתי ללכת על דרך עפר לבנה לאור הירח עוד שעתיים וחצי עד מצפה רמון. אחרי שסיימתי בהצלחה את הקטע הארוך הזה ידעתי שכבר אין מה שיעצור אותי בדרך עד אילת. למחרת עשיתי יום הליכה קצר למנוחה, 20 ק"מ בקצב איטי שכלל את הירידה הארוכה למכתש רמון ואת הטיפוס התלול לשן רמון. לקראת ערב הגעתי לחניון בארות יחד עם מאות ישראלים שבאו לעשות סוף שבוע במדבר. בעבור תשלום סמלי קבלתי מזרון ואפשרות לעשות מקלחת חמה – להשלמת יום המנוחה. אחרי שינה טובה על המזרון, יצאתי למחרת לקטע הארוך והקשה האחרון, הירידה לערבה עד לישוב ספיר (יומיים הליכה בדרך כלל).
נשארו לי עוד 5 ימי הליכה ארוכים אבל הרגשתי את הסוף מתקרב וקיבלתי מכך מוטיבציה רבה להמשך. הבעיה הייתה שהרגליים היו זקוקות ליום המנוחה שתוכנן בנאות סמדר ובוטל בגלל לחץ זמנים לסיים את ההליכה בזמן המתוכנן כדי להספיק לחופשה המתוכננת באיטליה. למרות שקטעי ההליכה האחרונים לא היו קשים מבחינת תוואי המסלול, העייפות המצטברת התחילה לתת את אותותיה, קצב ההליכה ירד ותחושת הקושי עלתה ולא עזרו שני לילות של שינה על מזרון בנאות סמדר. התקדמתי בדיוק לפי התוכנית אבל תחושת הקושי עלתה. היום האחרון היה אמור להיות קל יחסית, 24 ק"מ מקניון שחורת לאילת. תכננו את היום לפי קצב הליכה איטי של 3 ק"מ לשעה שגם בו לא עמדנו, כך שאת סוף הירידה התלולה לאילת עשינו כבר בחושך. ברגע של חוסר ריכוז כשהסתכלתי על חוף אילת ובתי המלון ממרחק של כמה מאות מטרים לא שמתי לב איפה אני שם את הרגל והופ, עשיתי גלגול במדרון כשאני מרגיש את כף הרגל נתפסת בין שתי אבנים והברך מתחילה להסתובב. למזלי ממש ברגע האחרון השתחררה הרגל מהאבנים, הברך ניצלה וסיימתי את הגלגול עם שריטות קלות בלבד, היה לי מזל וסיימתי את השביל בריא ושלם. למרות החושך לא ויתרתי על טבילה בים באילת לציון סיום המסע ולאחריה קפצתי לבקר את דוד משה למקלחת וארוחת ערב חמה לפני הנסיעה הביתה באוטובוס של חצות.
הגעתי הביתה ביום ראשון בבוקר וכול הגוף כאב לי. למחרת בבוקר כבר הייתי עם אורלי על המטוס לחופשה באיטליה שבמהלכה בקושי הצלחתי לעלות במדרגות עד לחדר במלון, אפילו הצעידה ברחוב הייתה קשה עבורי. לקראת סוף החופשה השרירים קצת נרגעו וכוחותיי הרגילים החלו לחזור אלי.
בהליכה ב"שביל ישראל" עמדתי במבחן הפיזי והמנטלי שהצבתי לעצמי, הרבה תודות לתוכנית האימונים המסודרת שעשה לי ליאור שרון, תוכנית שהביאה אותי להליכה בשביל שאני כושר המיטבי. תודות גם לאורלי אשתי היקרה ולמשפחתי שתמכו בי לאורך כל הדרך.
לאור החוויה של ההליכה הזאת בשביל ישראל ברור לי שאת חצי השנה של ההליכה בשביל ה- PCT אצטרך לעשות בקצב מתון יותר ולהקפיד על יום מנוחה בשבוע כדי לשמור הל הכוח בדרך הארוכה וליהנות מהמסע.

IMG-20171023-WA0017

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s